מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' אדרעי ואח'

פסק דין

לפני תביעה שיבוב שהגישה התובעת כנגד הנתבעים בגין נזקי רכוש שנגרמו לכלי רכבה של מבוטחת התובעת בשל אירוע תאונת דרכים מיום 4/9/08 בסך של 63,272 ₪ ( להלן: "האירוע" ).

פסק הדין ניתן לאחר שמיעת עדויות הנהגים, עיון בכל חומר הראיות שהוגש לתיק וסיכומי ב"כ הצדדים בע"פ.

לטענת נהגת התובעת, במועד האירוע, עת נסעה בנתיבי איילון לכיוון צפון בסמוך למחלף וולפסון בסיבות השעה 23:30 , בנתיב השמאלי, לפתע הגיח האוטובוס הפוגע, נהוג בידי הנתבע 1 בנתיב הימני תוך שהוא נכנס במהירות לעיקול בכביש וכתוצאה מכך, סטה האוטובוס הפוגע ממסלולו, נכנס לנתיב נסיעתה של נהגת התובעת, גרם לה לבלום בלימת חירום, כלי רכבה הוטח לעבר מעקה הבטיחות בצד שמאל, הסתחרר מספר סיבובים וסיים במעקה הבטיחות בצד ימין של הכביש וגרם לנזקים הנטענים בחוו"ד שצורפה לכתב התביעה.

הנהגת מטעם התובעת, העידה באשר לנסיבות קרות האירוע, בהתאם למה שזכרה שכן האירוע ארע לפני כחמש שנים, לדבריה, באותה עת הייתה נהגת חדשה, נסעה במהירות של כ- 90 קמ"ש בנתיבי איילון במקום שבו הכביש מתעקל ימינה ונאלצה לבלום רק בשל כך שהאוטובוס סטה לעבר נתיב נסיעתה והיא ביקשה למנוע אירוע תאונה גדול ולפיכך, הוטח כלי רכבה תחילה לעבר מעקה הבטיחות השמאלי , כלי הרכב הסתחרר ונעצר במעקה הבטיחות הימני.

אין מחלוקת בין הצדדים, כי כל מגע לא היה בין שני כלי הרכב, כי כלי הרכב הסתחרר ופגע בשני מעקות הבטיחות במקום וכי שני עוברי אורח עצרו גם הם לאחר האירוע במקום, על מנת להגיש עזרה.

המחלוקת היחידה ביחס אליה נדרש ביהמ"ש להכריע הינה האם נהג האוטובוס סטה לנתיב נסיעתה של נהג התובעת וכתוצאה מכך, נאלצה לבלום ולהסיט את כלי רכבה לעבר מעקה הבטיחות או שמא נהג האוטובוס לא סטה לעבר נתיב נסיעתה והפעולות בהן נקטה היו כתוצאה משיקול דעת מוטעה של נהגת התובעת אשר נסעה במהירות גבוהה ושלא בהתאם לתנאי הכביש.

הנתבע 1 העיד באשר לנסיבות קרות האירוע, לדבריו היה בדרך לעבודה בתחנה המרכזית בת"א כאשר האוטובוס היה ריק, במקום האירוע, הבחין בכלי רכבה של התובעת, הנמצא בנתיב השמאלי מאחור, כשהוא בולם בלימת חירום ומבחין במראה, כי הוא מסתחרר ונעצר במעקה הבטיחות בשול הימני, כתוצאה מכך עצר בצד הדרך, על מנת להגיש עזרה ולאחר שווידא כי נהגת התובעת לא נפגעה ושני עוברי אורח עצרו גם הם כדי להגיש עזרה, המשיך בנסיעה למקום עבודתו.

לדברי הנתבע 1, עצר רק על מנת להגיש עזרה, לאחר שהבחין באירוע התאונה ולא משום שהיה לו חלק וממילא אחריות כלשהי לאירוע. נהג האוטובוס אישר כי לא מסר את פרטיו משום שלא רק כל צורך שעה שאיננו מעורב באירוע.

נהגת התובעת, במועד הדיון לא זכרה בדיוק כיצד אירע האירוע, קרי לא ידעה להדגים באמצעות כלי רכב צעצוע, איזה חלק של האוטובוס סטה לעבר נתיב נסיעתה וכיצד , עובר לאירוע, היו שני כלי הרכב, בין היתר משום שחלפו חמש שנים ממועד האירוע.

עוד ציינה נהגת התובעת, כי שני עוברי האורח מסרו לה את פרטיהם, על מנת להעיד באשר לנסיבות האירוע וההתנהלות של הנתבע 1 , אשר לדברי נהגת התובעת, לאחר שעצר בצד הדרך , כאשר הבחין בה כשהיא ירדה מכלי הרכב ושני עוברי אורח עצרו, המשיך בנסיעה ומי שרשם את פרטי האוטובוס היו שני עוברי האורח.

לדברי נהגת התובעת, הפתקים שבהם נרשמו פרטי האוטובוס ופרטיהם של אותם עוברי אורח אבדו לה.

עיון בטופס ההודעה שנמסר על ידי נהגת התובעת סמוך לאחר האירוע כמו גם בהודעתה במשטרה, במובן של בחירת ניסוח ותיאור האירוע ; "אוטובוס גדול", מחזק את התחושה הסובייקטיבית של נהגת התובעת עובר לקרות האירוע, לפיה בעת שנסעה במהירות גבוהה יחסית לתנאי הדרך, בכביש בעל שני נתיבים כאשר בעיקול ימינה לצידה נוסע אוטובוס חשה מאוימת בשל גודלו של האוטובוס ולפיכך, בלמה בלימת חירום שגרמה לכלי רכבה להסתחרר מספר סיבובים, לכך יש להוסיף את העובדה שעסקינן בנהגת צעירה, אשר ככל הנראה פעלה בשיקול דעת שהונחה על ידי תחושה סובייקטיבית שאיננה מעוגנת במציאות ששררה בכביש.

למעשה מונחות בפני ביהמ"ש שתי עדויות, עדויות הנהגים שניהם, חרף העובדה שנתתי אמון מלא בגרסתה של נהגת התובעת, לפיה חשה מאוימת מפני האוטובוס, בשל גודלו, הרי שבהעדר מחלוקת כי כל מגע לא היה בין שני כלי הרכב, בהעדר אינדיקציה נוספת כלשהי לכך שאכן האוטובוס סטה ממסלולו, כך למשל עדותם של שני עוברי האורח ( ישנו מקום מיוחד לכך בטופס ההודעה שמילאה נהגת התובעת לחברת הביטוח סמוך לאחר האירוע תחת הכותרת "עדים" ), עדות בשטח של בוחן משטרתי / שוטר שהגיע למקום וכד' נותרו כפות המאזניים מאוינות והתובעת לא הצליחה להרים את הנטל המוטל עליה להוכיח את תביעתה ברמה האזרחית.

שיקול דעת מוטעה של נהג וממילא תוצאותיו, איננו יכול להטיל אחריות על הנהג האחר שהיה במקום, רק בשל כך שהינו נוהג באוטובוס "רגיל", אשר מטבעו וטיבו, בעל ממדים גדולים יותר מכלי רכב פרטי ובשל כך, חששה נהגת התובעת ואולם שעה שאין מחלוקת כי המהירות שבה נהגה הייתה, לפי עדותה לכל הפחות 90 קמ"ש, הרי שבהכרח ניתן היה לומר שזו לא התאימה לתנאי הדרך ונקיטת בלימת חירום במהירות גבוהה הובילה לכך שנהגת התובעת איבדה שליטה וגרמה לכל הנזקים בכלי הרכב, מבלי שעלה בידה להוכיח שהדבר נגרם כתוצאה מכך שהאוטובוס סטה לנתיב נסיעתה.

סוף דבר, שעה שמדובר בעדות יחידה, לא עלה בידי התובעת להוכיח את תביעתה ומשכך, הנני מורה על דחיית התביעה ובנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, כ"ה כסלו תשע"ד, 28 נובמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: